בעלה של חברתי ניקול, אלכס, היה ההתגלמות של עבודה קשה - לא רק עבודה קשה, אלא מקסימום של עבודה אישית ופיזית. הוא היה מטפס הרים נלהב במשך 20 שנה, למד בקולג', רכש תואר שני במנהל עסקים, טיפס על הקילימנג'רו ועל האוורסט ופתח עסק לאימון מנהיגות ששילב את כל משפחתו. הוא היה אדם מצליח מאוד, מצוי בנישואים אוהבים עם שני ילדים, בריאותו הפיזית איתנה, ולכן נראה הגיוני שהישגיו המכובדים היו משולבים בנחישות וברצון הבלתי נלאים שלו.
כל זאת עד לפני שנתיים, כשהתמודד עם משבר בריאותי קשה.
בניגוד לאורח חייו הקודם, היו ימיו כעת מלאים בפגישות עם רופאים, דיאטה מוגבלת, לוח זמנים מורכב של תרופות, ואנרגיה פיזית שהספיקה רק כדי להסתובב בביתו לזמן מה לפני שהיה עליו לשכב שוב. המסירות שלו לריפוי לא הייתה שונה מהמסירות שלו לכל דבר אחר, הוא רק היה חייב לעבוד קשה וללא ספק הוא ינצח, נכון?
למרבה הצער, לא. למרות מאמציו הבלתי מעורערים, המשיכה בריאותו של אלכס להתדרדר. ככל שדחף יותר, הרגיש חלוש יותר. הייתה זו הבנה שוברת לב להיווכח הפעם שיכולתו להשקיע מאמצים אינה עובדת. עבודה קשה, כפי שגילה אלכס, לא פותרת הכל.
החוויה שלו מסוגלת לגרום לנו להטיל ספק באמונה הרווחת מאוד שעבודה קשה היא סוג של פתרון אולטימטיבי לריפוי הכל.
אנו מותנים להאמין שעם נחישות ועבודה קשה אנו יכולים להתגבר על כל דבר. זה רעיון רב עוצמה, העומד בבסיסו של כל סיפור גבורה, רעיון שהניע אינספור אנשים להגיע לגבהים יוצאי דופן. אבל מה מתרחש כאשר האמונה הזו מתנגשת עם המציאות הקשה של מורכבות החיים?
כן, עבודה קשה היא אבן היסוד להצלחה. היא הדלק שמניע אותנו לעבר המטרות שלנו, המשמעת שמעצבת את האופי שלנו. אבל יש אזהרה מכרעת: עבודה קשה אינה פתרון כולל כל. חלק מן האתגרים פשוט עולים על כל מאמץ. מערכת יחסים מתוחה עם בן משפחה, מחלה כרונית או משבר בריאות הנפש של אדם אהוב אינן בעיות שניתן לפתור בעבודה קשה מתוך כוח רצון מוחלט. למעשה, זה מה שהופך את הגישה הזו לא רק ללא יעילה, אלא גם למזיקה.
סוג זה של מאמץ, הידוע כ"בולדוזינג", הוא בסופו של דבר רצון לשלוט בדברים שהם, על פי הגדרה, מחוץ לשליטתנו. העמדת הרצון שלנו מעל ומעבר לכל דבר - אדם, מקום, נסיבות - מגיעה מנקודת מבט המבוססת על האגו, האומרת שאנו חיים את חיינו לגמרי לבד. שהכל תלוי אך ורק בנו. האמונה הזו מובנת, מנחם לחשוב שכשאנו עומדים מול אתגר כל מה שאנו צריכים לעשות הוא להתאמץ והבעיה תיפתר. כמה כואב זה להיווכח שהעבודה הקשה שלנו נכשלת.
התשובה לרגעים הללו נמצאת באימוץ ההיפך מעבודה קשה: ללמוד להרפות.
הדבר הראשון שאנו חייבים לעשות הוא להיכנע. ולהיכנע אין פירושו לוותר. כאשר אנו נכנעים, אנו מזמינים את הבורא פנימה, אנו מפנים מקום לאור. כניעה אינה אומרת שעלינו לוותר, למעשה, זה בדיוק ההפך. הכניעה מאוד פעילה. היא דורשת שינוי נקודת המבט שלנו, נקיטת פעולות שונות, ולשים את מבטחנו בתהליך הגדול יותר של החיים.
אם אתם מוצאים את עצמכם במצב של "בולדוזינג", אני מזמינה אתכם לעצור ולנסות ליישם כמה מהכלים הבאים:
חפשו תמיכה: קשרים וקהילה הם חיוניים לחלוטין כאשר אנו עומדים בפני אתגר. בין אם זה מטפל/ת, קבוצת תמיכה או חבר/ה מהימן/נה, שיתוף בנטל שלכם יכול לספק נקודות מבט חדשות והקלה רגשית.
היו גמישים: ההכרה בכך שאין אנו מסוגלים לשלוט בכל דבר היא צעד חיוני לקראת ריפוי. מדובר בהשלמה עם מה שיש, במקום להילחם נגדו. הקדישו זמן כדי לברר במה אתם יכולים לשלוט ושחררו את כל השאר.
הרבה חמלה עצמית: עבודה קשה ראויה לשבח, אבל חשוב לא פחות להיות אדיבים ונדיבים לעצמכם. הרשו לעצמכם להרגיש את הרגשות שעולים, ללא שיפוט, ופנו מקום למנוחה, שקט ושמחה.
לחשוב שיש לנו שליטה על כל דבר זו האשליה הגדולה ביותר הגורמת לאומללות גדולה. לכולנו יש צורך אנושי בביטחון, והצורך הזה הוא שמניע אותנו לנסות לשלוט בסביבה שלנו, במערכות היחסים שלנו ואפילו באנשים אחרים בחיינו. עם זאת, אין לנו שליטה על הכל. זו יכולה להיות מחשבה מפחידה, אבל אני ממליצה לכם לנסח אותה מחדש. אם שליטה היא בלתי אפשרית, מה יכול להתרחש אם רק נאמץ את הבלתי נודע, ונהיה מספיק בטוחים בעצמנו ובבורא כדי לדעת שאנו יכולים להתמודד עם המצב הזה?
זכרו, חוזק לא תמיד נמדד במידת הכוח שבו אתם דוחפים, אלא במידת החן והחסד שאתם משקיעים תוך כדי ניווט של האתגרים. מדובר בהבנה מתי לחפור עמוק ומתי להרפות, ולמצוא את האומץ לבחור בדרך המובילה לריפוי ולצמיחה.
