מאמר זה פורסם בעבר בשנת 2017.
פרשת "יִתְרוֹ" מתחילה עם סיפור על אדם שלילי מאוד, שהיה חותנו של משה רבנו. שמו היה יתרו, והוא החליט לעזוב את ביתו כדי להיות עם משה. התורה והמקובלים מתמקדים בשתי חדשות אותן שמע יתרו והן שגרמו לו להחליט ללכת למדבר אל משה. הראשונה הייתה נס קריעת ים סוף. אבל הנס הזה לא היה מה שגרם לו ללכת ולהיות עם משה; אלא הקרב נגד עמלק, המוכר לנו כקרב נגד כוחות האגו, נגד הרצון לקבל לעצמנו בלבד, נגד כוחות הספק, וזה מה שגרם לו לרצות לעזוב את ביתו ולשהות בחברת משה.
הזוהר מבהיר שהאור שעומד לרשותנו בשבת "יִתְרוֹ" הוא אור הסילוק המוחלט של החושך מן העולם הזה. פירוש הדבר הוא שאור החירות השלמה - אפילו החירות ממלאך המוות - התגלה בשבת הזו. אם כן, הזוהר אומר ששני הדברים האלה, בואו של יתרו והתגלות אור חיי הנצח, אור ההסרה המוחלטת של החושך מן העולם הזה, היו חייבים להיות ביחד. וזה מוביל אותנו למה שהתרחש בין בואו של יתרו להתגלות עשר הדיברות, המייצגות את אור חיי הנצח, אור ההסרה המוחלטת של החושך מן העולם הזה.
יתרו, שחי חיים המחוברים לכוחות החושך, בא אל משה, המנהיג הגדול שעשה דברים מדהימים, ואומר: "אני רואה שהדרך בה אתה מנהיג שגויה לחלוטין. יש לי רעיון המאפשר לשנות לגמרי את כל הדרך שבה אתה עושה זאת". אם רובנו היינו בעמדה של מנהיגות, אני חושב שאם נהיה כנים עם עצמנו, בוודאי לא היינו משנים הכל אם מישהו שהוא גם חדש לגמרי וגם מגיע ממקום מאוד שלילי היה אומר לנו לעשות זאת. אבל משה לא רק מקשיב ליתרו, הוא גם משנה את כל סגנונו ואת כל צורת ההנהגה שלו בהתבסס על הרעיון שנותן לו יתרו.
מדוע היה משה פתוח כל כך, וחשוב מזה, מה אנו חייבים ללמוד כדי להשיג באמת את המטרה שלשמה הגיעה נשמתנו לעולם הזה? לפני שנוכל להבין זאת, אני רוצה לשתף אתכם בקטע מן הזוהר, בפרשת "קְדוֹשִׁים". שם נאמר, "אדם חייב ללמוד מכל אדם. אתם חייבים ללמוד אפילו ממישהו שאינו יודע." מה פירוש הדבר? כאן אומר לנו הזוהר שאנו חייבים ללמוד ממישהו גם אם אנחנו יודעים שאין לו מושג על מה הוא מדבר. מַדוּעַ? מכיוון שאם נהיה פתוחים ללמוד ולשמוע, גם ממי שאינו יודע, נתעורר לקבל.
מה זה אומר? ההבדל בין אדם שיש לו לפחות הפוטנציאל להשיג את מה שנשמתו הגיעה לעולם הזה כדי להשיג, לבין אדם שעשוי להיות רוחני, שאולי יש לו קצת חוכמה, אבל לא תהיה לו אפשרות להשיג את המטרה שלשמה הגיעה נשמתו לעולם הזה, היא מודעות בסיסית אחת. וזה באמת חייב להיות הבסיס לחיינו, לחיבור שלנו. אם אנו רוצים להיות מסוגלים להשיג את המטרה שלשמה נכנסה הנשמה שלנו לעולם הזה, ההבנה חייבת להיות שהמרחק בין המקום שבו אנחנו נמצאים עכשיו, גם אם למדנו שנים רבות והשתנינו עם השנים, ובין המקום שבו אנו חייבים להיות - בכל הנוגע למצב של הבנה, מודעות, חוכמה, שינוי וצמיחה - הוא גדול מאוד.
אז אם זה נכון, וזו הדרך שבה אנו חיים בכל יום בחיינו, אז אנו פתוחים כל הזמן לשמוע מכולם - מאלה שיודעים ומאלה שאינם יודעים – מכיוון שאנחנו נואשים להשתנות, ויש לנו רצון אדיר להתעלות מעל ומעבר למקום שבו אנחנו נמצאים אל המקום שבו אנחנו חייבים להיות, וזו לא הדרך שבה רובנו חושבים. אפילו אלה מאיתנו שהם רוחניים ומשתנים, מחליטים שנקבל מהאדם הזה, או מהאדם הזה, כי אנחנו חושבים שאולי הוא יודע קצת יותר מאיתנו, בעוד שלא נהיה מוכנים לקבל ממישהו שאנחנו חושבים שאינו נמצא ברמה שלנו או מעלינו.
כל עוד אנו מוכנים לקבל רק מהאנשים שאנו חושבים שיוכלו ללמד אותנו, לעולם לא נקבל את המסרים שאנו חייבים לקבל. לעולם לא נקבל את החוכמה שנועדנו לקבל. לעולם לא נוכל להשתנות באופן שבו נועדנו להשתנות. חייב להיות לנו צורך נואש להשתנות; אם יש לנו צורך נואש להשתנות, אז המסרים והחוכמה יגיעו אלינו.
מאיפה הם יגיע אלינו? לעתים קרובות מאנשים שלא יודעים. לעתים קרובות מאנשים שאין אנו חושבים שהחוכמה צריכה לבוא מהם. משה היה נואש להשתנות, לא משנה כמה הוא השיג, כמה הוא נעלה או כמה חוכמה הייתה לו. הוא ידע שיש מרחק גדול בין המקום שבו הוא נמצא ובין המקום בו הוא חייב להיות. ומכיוון שהיה נואש להשתנות והיה פתוח, למרות ששמע זאת מיתרו, ידע שזה לא באמת בא מיתרו. משה ידע שמכיוון שיש לו רצון להשתנות, המסר הגיע דרך יתרו. לא מכיוון שיתרו היה נשמה נעלה כל כך, חכם כל כך והכיר היטב את משה, אלא פשוט מכיוון שמשה ידע שאם הוא נואש להשתנות, המסרים יגיעו אליו מכל מקום, אפילו, כפי שהזוהר אומר לנו, מאנשים שאינם יודעים.
אם אנחנו נואשים להשתנות, אם אנו באמת מודעים למרחק בין המקום שבו אנחנו נמצאים ובין המקום שבו אנחנו חייבים להיות, אנחנו פתוחים. והפתיחות הזו אין פירושה רק שנשתנה... היא אומרת שנקבל את המסרים שאנחנו חייבים לקבל כדי להשתנות.
