"וַיּוֹשַׁע יְהוָה בַּיּוֹם הַהוּא אֶת-יִשְׂרָאֵל מִיַּד מִצְרָיִם"

מאמר זה פורסם בעבר בשנת 2017.

יש בפרשת "בְּשַׁלַּח" פסוק שמעלה כמה שאלות. בפסוק נאמר "וַיּוֹשַׁע יְהוָה בַּיּוֹם הַהוּא",  [כלומר יום חצית ים סוף] "אֶת-יִשְׂרָאֵל מִיַּד מִצְרָיִם". בני ישראל היו בגלות מצרים במשך 210 שנים, והיום בו יצאו ממצרים היה יום הגאולה. אבל בפרשת "בְּשַׁלַּח" נראה שנאמר שהיציאה ממצרים, אותה אנו חוגגים בפסח, לא הייתה חשובה כל כך, ושחציית ים סוף הייתה הגאולה האמיתית. אם כן, איך נבין שהתורה כמעט מתעלמת מכל הנסים של עשר המכות ויציאת מצרים, ואומרת שהדברים האלה לא היו כל כך חשובים, אבל הגאולה האמיתית היא מה שהתרחש " בַּיּוֹם הַהוּא", יום חציית ים סוף?

המקובלים מסבירים משהו שהרב ברג דיבר עליו לעתים קרובות, והוא שהמטרה היחידה של העבודה הרוחנית היא ודאות באור הבורא. כל מה שאנו עושים, כל המעשים הרוחניים שאנו עושים, נעשים כדי להביא אותנו לידי ודאות. ודאות היא המטרה. כאשר היו בני ישראל במצרים, נאמר שלמרות שהם קיבלו עזרה גדולה וגאולה, הם לא קיבלו ודאות. הם עדיין לא חיו מתוך ועם ודאות. רק לאחר חצית הים נאמר שהגאולה התרחשה... מדוע?

בני ישראל לא היו בוודאות כשהיו במצרים ולא היו בוודאות כאשר יצאו ממצרים. הם היו בוודאות רק ביום ההוא, ולכן, הגאולה התרחשה רק עם חצית הים. כן, הייתה גאולה פיזית גדולה כאשר יצאו ממצרים, אבל הגאולה האמיתית היא להשיג ודאות אמיתית ותמידית.

בפרשת "בְּשַׁלַּח" משה מתפלל לבורא, והבורא אומר: " מַה-תִּצְעַק אֵלָי; דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ. וְאַתָּה הָרֵם אֶת-מַטְּךָ, וּנְטֵה אֶת-יָדְךָ עַל הַיָּם וּבְקָעֵהוּ". אם כן, יש כאן שתי מצוות נפרדות: " דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ", ו"הָרֵם אֶת-מַטְּךָ, וּנְטֵה אֶת-יָדְךָ עַל הַיָּם וּבְקָעֵהוּ".  המקובלים מסבירים את הניגוד בין מה שנאמר לבני ישראל ומה שנאמר למשה. זה לימוד מדהים ונעלה ביותר. רש"י אומר שאם יש לאדם ודאות למטרת עשית נס, הנס לא יתרחש. אבל אם יש לאדם ודאות ולא משנה מה יתרחש, אז הנס יוכל להתרחש. רובנו חושבים שאנו חייבים להיות בוודאות כדי שהנס יתרחש. אבל אנו לומדים מרש"י שאם יש לנו ודאות רק כדי שנס יתרחש, הוא לא יתרחש. אבל אם יש לנו ודאות למען הודאות, ולא משנה מה יתרחש, אז הנס יוכל להתרחש.

אם כן, מדוע אומר הבורא למשה להפסיק לצעוק אליו? מפני שכאשר אדם מתפלל ואז רואה מה מתרחש בזכות התפילה, זה בעצם מונע מהנס שהתפללו לבואו לבוא, והוא אינו יכול להתרחש. לכן אומר הבורא למשה לומר לבני ישראל ללכת; אולי הם יחיו, אולי הם ימותו, אבל אל תאמר להם מה עומד להתרחש, מפני שאם הם ילכו מתוך ידיעה שהנס עומד להתרחש, הוא לא יבוא. בני ישראל היו חייבים להגיע לוודאות ויהי מה, מפני שאם הם היו חושבים שיש להם וודאות לצורך הנס, הם לא היו מקבלים את הנס הזה.

ודאות כדי שיתרחש נס אינה ודאות. הגאולה האמיתית היא ודאות למען ודאות; רק אז הנס יכול להתרחש. לכן, הגאולה התרחשה רק "ביום ההוא", מכיוון שבני ישראל הגיעו לוודאות אמיתית ביום ההוא. ובעזרת שבת "בְּשַׁלַּח" נוכל כולנו לפחות להתחיל להתעורר אל תהליך השגת הודאות האמיתית והמתמדת.