מאמר זה פורסם בעבר בשנת 2016.
באשר למילה "וַיֵּשֵׁב", כותב רש"י שפירושה הוא שיעקב רצה להיות בשלווה, לשבת, לנוח. אבל אנו רואים שפרשת "וַיֵּשֵׁב" מתחילה בכל מה שיכול להיחשב באופן אובייקטיבי כצרות שמגיעות אל חיי יעקב, וגורמות לו שלא יוכל לשבת בשקט. והמקובלים מסבירים, לכן, שהלימוד הראשון של שבת "וַיֵּשֵׁב" הוא שאין אנו יכולים לשבת, או להיות, בשקט. השקט שאנו מדברים עליו אינו שלוות הנפש או מצב של מילוי, אלא הרצון להישאר במקום מבחינה רוחנית, ולכן פרשת "וַיֵּשֵׁב" מספרת לנו על הסכנה שיש בקיבעון רוחני.
הייתי רוצה לשתף לימוד מהמקובל הגדול רבי מנחם מנדל מויטבסק, אותו סיפר רב ברנדוויין לרב, ויש לו קשר חזק מאוד למרכז, כולל הגנה על אלה שלומדים בו. הלימוד הוא על הסכנה שבקיבעון רוחני, והוא אומר שאם אדם מקובע מבחינה רוחנית באיזה שהוא תחום בחייו הרוחניים, אז העבודה שהוא עושה כשהוא מקובע אינה מגלה אור גדול.
אם כך, הוא אומר, כפי שגם רב אשלג אומר לנו, שמטרת העבודה הרוחנית שלנו היא להשיג דבקות, איחוד מלא ומושלם עם אור הבורא. וכל חוסר, חושך, או עצב שאנו חווים הוא פשוט חוסר של החיבור שלנו עם אור הבורא. בסופו של דבר, מטרת העבודה הרוחנית שלנו אינה בהכרח להביא אותנו למצב מתמיד של דבקות, מצב קבוע של היות עטופים באור הבורא, אלא לפחות, לפעמים, להיות עטופים לגמרי באור הבורא.
כאשר אדם לומד או עושה מעשים ותקשורות רוחניים, ישנן פעמים שבהן הוא שקוע בכך לגמרי בלי שום מחשבות או מודעות חיצוניות; אבל ישנן גם פעמים בהן הוא עושה את העבודה הרוחנית שלו, בין אם מדובר בקריאה בזוהר, לימוד, או אפילו פעולות של צדקה, בלי להשקיע במאה אחוזים את הרוח והגוף שלו בעבודה הזו. וזו בעיה גדולה.
כאשר אתם פותחים את הזוהר וקוראים בו, או עושים מעשה של נתינה, האם יש במוחכם איזו שהיא מחשבה חוץ מהרצון שלכם להתחבר לגמרי ולהשקיע את עצמכם לחלוטין במלים שאתם לומדים או במעשה שאתם עושים? אם התשובה היא לא, שאין במוחכם או במודעות שלכם שום דבר אחר, אז אתם שקועים לגמרי, וכל דבר חיצוני אחר מתנתק, ומה שקיים זה רק הקריאה בזוהר או מעשה של נתינה. כאשר אתם עושים כך, הוא אומר, אתם משיגים דבקות מוחלטת והקפה מוחלטת באור הבורא. וכאשר אנו עושים את המעשים שלנו בדרך זו, אנו יכולים לסלק כאב וחושך מחיינו.
מדוע אנחנו מרגישים כאב, בין אם כאב פיזי או רוחני? מפני שאנו מחוברים אל העולם הפיזי ושקועים בו. המציאות היא שרוב חיינו מוקפים בעולם הפיזי. ולכן, למרות שיש רגעים בהם אנו מתעלים קצת מעבר לפיזי ונוגעים ברוחני, אין אנו מוקפים ועטופים בו. כאשר אנו נוגעים ברוחני, אנו עדיין מחוברים אל הפיזי, ולכן, כאב יכול להתקיים, בין אם פיזי או רגשי.
הדבר נכון גם לגבי מעשים רוחניים. נכון, למשל, שאפילו במקווה אדם יכול לקבל קצת אור אם הוא נכנס לתוכו והזרת שלו הייתה מחוץ למים. כן, הוא בוודאי קיבל משהו, אבל המקווה לא גרם לטיהור ולהתעלות שהיו אמורים להתרחש. הדבר נכון גם לגבי העבודה הרוחנית שלנו. ואני חושב שחשוב באמת שהדבר יהיה ברור, מפני שהאם אי פעם למדנו בזוהר והיינו לחלוטין עטופים בו? האם אי פעם התפללנו והיינו לגמרי עטופים בתפילה הזו? האם אי פעם עשינו מעשה של נתינה כאשר היינו לגמרי עטופים בו? המציאות היא שלא; אנו עושים זאת אולי בשמונים אחוז או ארבעים אחוז, ולכן אנחנו נוגעים באור, אבל לא עטופים בו לחלוטין.
ומטרת העבודה הרוחנית, אולי לא במאה אחוזים כל הזמן, אבל לפחות לפעמים, היא לוודא שהמעשה, הלימוד, או החיבור יעטפו אותנו לגמרי, במקום רק לנגוע בנו. ולכן, כאשר אדם עושה עבודה רוחנית ומשקיע בה את רוחו, מודעותו וגופו לחלוטין, הוא נעשה עטוף לחלוטין באור הבורא. הוא מפריד את עצמו לגמרי מהפיזיות, ממקור הכאב והחושך שיתכן וחווה בעבר.
אם כן, הרעיון הוא שיש שני מצבי עטיפה: או שאנו עטופים בפיזי ולכן חווים עדיין כאב וחושך, או שאנו עטופים באור הבורא. מעשים רוחניים, עבודה רוחנית, לימודים רוחניים לא עוטפים אותנו באור הבורא; הם מאפשרים לנו לגעת באור הבורא, אבל מפני שאנו רק נוגעים באור ולא עטופים בו, אין אנו נמצאים לא במצב חדש, ולכן אין אנו מסוגלים להפריד את עצמנו מהכאב והחושך של העולם הגשמי. אבל אם נוכל לעשות מעשים שבהם נהיה שקועים במאה אחוז בעולם הרוחני, אז נסלק את הקשר שלנו אל העולם הפיזי ונעטוף את עצמנו לגמרי באור הבורא. אז הכאב, החושך והעצב יסתלקו לגמרי.
ומטרת העבודה הרוחנית היא להוציא אותנו ממצבים של כאב, חושך ועצב שהם החיבור אל העולם הפיזי. כן, אנו נוגעים ברוחני באמצעות מעשים שאינם עוטפים אותנו, אבל כאשר אנו דוחפים את עצמנו להיות עטופים לגמרי על ידי מעשה, לימוד ומלים, אנו עטופים במציאות חדשה ומסוגלים לעזוב מאחורינו את הכאב ואת החושך של ההתקשרות אל העולם הפיזי.
אם כן, אם נחזור להתחלה, שם שאלנו מהי הבעיה להיות בשלווה בעבודה הרוחנית שלנו, האמת היא, למרבה הצער, שרובנו נמצאים במצב של קיבעון רוחני יחסי. אפילו אלה מאתנו שעושים מעשי נתינה, מתפללים ולומדים, חייבים לשאול את עצמנו מתי הייתה הפעם האחרונה שבה עשינו את המעשים האלה והשקענו בהם לחלוטין את הרוח, הגוף והמודעות שלנו. ועכשיו אנו מבינים שכל המעשים שנעשים בלי דבקות מוחלטת אכן נוגעים באור, אבל לא מקיפים ולא עוטפים אותנו באור.
מטרת העבודה הרוחנית היא לעטוף את עצמנו באור הבורא. ושוב, ללכת מן המקום בו אנו נמצאים אל המקום בו אנו אמורים להיות אינו דבר קל, וזה לוקח זמן. הצד השלילי רוצה שנהיה בשלווה בעבודה הרוחנית שלנו, מפני שאז לא נהיה מודאגים מזה שאין אנו משקיעים את עצמנו לגמרי, ונחשוב שאנו עושים את העבודה ואת המעשים כפי שצריך וזה בסדר גמור. אבל לא. מטרת המעשים היא להביא אותנו למצב של עטיפה מוחלטת באור, והדרך להיות עטופים לגמרי באור היא שלא יהיו לנו שום מחשבות חיצוניות, וכל הישות שלנו תהייה מושקעת במעשינו ובלימודינו.
לכן, עלינו לשאול את עצמנו אם אנחנו נמצאים ב"וַיֵּשֵׁב", אם אנחנו מרוצים ממצב הקיבעון של עבודתנו הרוחנית. שאלו את עצמכם מתי בפעם האחרונה שבה בלימודים שלכם, בתפילות או במעשי הנתינה שלכם, לא היה שום דבר חיצוני, רק חיבור טהור אל הפעולה עצמה. וזה חייב להמשיך ולגדול; היום הייתה לי דקה אחת של השקעה מוחלטת, מחר תהיינה לי חמש, ובחודש הבא עשרים. מכיוון שהעבודה האמיתית, האור האמיתי, מתגלים תוך כדי התעטפות באור הבורא באמצעות המעשים שלנו, וזה מתרחש רק כאשר אנו משקיעים בהם את עצמנו לגמרי. אין אנו יכולים להיות ב"וַיֵּשֵׁב", לקפוא על שמרינו ולהיות בסדר עם העבודה הרוחנית שלנו רק מפני שאנו עושים את העבודה. המדד שלנו חייב להיות לא כמה אנחנו עושים, אלא עד כמה אנו עטופים במה שאנחנו עושים.
